קצת על אירועי אפנה בירושלים 

וגם: כמה מילים לפני פגרה

ביום חמישי האחרון ביליתי בכנס "של נעליך מעל רגליך: נעלים בתרבות החזותית" שהתקיים בבצלאל, ולאחריו נפתחה תערוכת הנעלים " Footnotes הערות על נעליים"- שאני לקחתי חלק בצוות ההפקה שלה. התערוכה שתוצג במחלקה לצורפות ואפנה בבצלאל עד לתאריך- 6/6 מציגה קרוב ל-40 זוגות נעלים ומנעלים שעיצבו סטודנטים במחלקה בעשרים השנים האחרונות (אפילו נעל שעיצבתי אני בשנה ג' מוצגת...). 
התערוכה מביאה אולי יותר מכל את טווח החומרים, טכניקות העבודה ומתיחת הגבולות העיצובים בהם התנסינו בזמן הלימודים. שווה לקפוץ לראות....

מעצב הנעלים קובי לוי בהרצאתו "אומנות נעילה Foot Wear Art" בכנס 

לאחר מיכן מיהרתי (באיחור, כמובן) לפתיחה הכפולה של שתי תערוכות קיץ שיוצגו במוזיאון מגדל דוד בירושלים: האחת "קצה חוט" שאצרה צלמת האפנה תמר קרוון- מציגה עשרה דגמים אותן יצרו מעצבות אפנה ישראליות בהשראה מדמויות נשים היסטוריות שפעלו בעיר ירושלים והשפיעו עליה. לצד הדגמים מוצגים צילומים של תמר קרוון בהם נשות אפנה ונשות רוח ישראליות עכשוויות מדגמנות את הבגדים באתרים המהדהדים עם חייהן ופועלן של נשים היסטוריות אלו. 

עוד לפני שמדברים על האפנה שהוצגה בתערוכה, קונספט התערוכה: שמביא נשים לקדמת הבמה, שמשלב בין ההיסטורי לבין העכשווי, מחשבה זאת היא מבורכת, ומעודדת דיון תרבותי באפנה- ולא דווקא דיון המתמצה בטרנדים ושילובי צבעים. כמובן, שצילומי ה"סלבס" במלבושים, היא אקט מיידי למשיכת קהל (כזה שבדרך כלל לא היה מגיע לירושלים או למוזיאון...) אבל למה לא בעצם?

דגם שעיצבה קארן אוברזון בהשראה מדמותה של רחל ינאית בן- צבי. החולצה שעיצבה אוברזון משלבת בין הכותנה המסורתית לבין בד המשי- סמל לאריסטוקרטיה ומותרות

דגם שעיצבה רחל כהן בהשראה מדמודתה של חמדה בן יהודה (אשתו השנייה של אליעזר בן יהודה). הצווארון והשרוולים מדמים תחרה מסורתית הם בעצם בד בחיתוך לייזר- טכניקה עכשווית שיוצרת מראה מסורתי

תערוכה נוספת שתוצג הקיץ במוזיאון היא תערוכת עיצוב בהשראה מירושלים "חפץ חשוד" שאצר המעצב התעשייתי המוערך טל גור. התערוכה מציגה חפצים מלאי מחשבה והומור על המסורת, הדת, המתח, וגם היופי של העיר המשונה והמיוחדת הזאת- ירושלים. 

בוודאי שמתם לב שבחודשים האחרונים תדירות הכתיבה הולכת ופוחתת: סמסטר אחרון בלימודים מגיע לסיומו עמוס ההגשות, החתונה שלי (?!?!), כן כן, שלי (!!) מתקרבת בצעדי ענק, ואפילו (ולא מעט בזכות בלוג זה) התחלתי לכתוב למגזין אפנה. כלל ההתרחשויות המרגשות הללו משמחות כמובן, אך מסיחות את דעתי ממלאכת הכתיבה לבלוג. לכן, החלטתי לצאת לפגרת קיץ מרוכזת. אחדש כוחות, ואחזור לכתוב ולדון אתכם בענייני אפנה, עיצוב ותרבות לאחר החגים.

כשהתחלתי לכתוב את בלוג האפנה שלי לפני שמונה חודשים לא יכולתי לדמיין כמה חשובה, מלמדת ובייחוד מהנה תהיה הכתיבה והדיון על אפנה. אני מודה לכם חברים וקולגות יקרים על הקריאה, ומקווה שנפגש כאן שוב- באותו המקום, אחרי הפגרה....

קיץ מהנה!

לירון

       

שו האדה סימולקרה?

זה כבר זמן מה שאני חושבת איך לכתוב כתבה שתדבר על כוחו של הדימוי? התמונה, הסמל, איך אתחיל לתאר את מקומם  של אלו בחיים שלנו? כבר למעלה משבועיים שאני נאבקת עם הפוסט הזה, הוא יומרני מידי: איך אפשר להכיל את השפעתם של דימויים על חיינו בפוסט אחד מסכן? המסקנה: אולי אי אפשר, אבל בכל זאת צריך לנסות: 
אולי טוב יהיה אם אתחיל בחוק הגבלת המשקל בתעשיית הדוגמנות. סוגיה אקטואלית, או לפחות חצי אקטואלית (כי למען האמת האחרונה שמצליחה להישאר אקטואלית היא אני- עד שאני מגבשת דעה על סוגיה מסוימת, עוברת לפחות שנה).
אותו חוק שזכה בתקשורת לכינוי- "חוק הפוטושופ" עלה בשנה האחרונה לכותרות וביטא אולי יותר מכל את רצונו של הציבור, או לפחות של חלקים מסוימים בציבור, לשקיפות, לאותנטיות.
אנחנו רוצים להסתכל על התמונה הניבטת אלינו מהפרסומת בעיתון, או בשלט החוצות ולדעת שמאחורי הגוף הכחוש, לא מסתתרת מחלה נפשית מסכנת חיים. אנחנו רוצים לדעת אם מישהו התערב- הצר, שינה, החליק, הרזה, הגדיל, את גופה של הדוגמנית. אנחנו רוצים דימוי שמשקף, במעט יותר אמינות- את המציאות. 
מדובר כמובן ביוזמה מבורכת, אך הבעיה היא שחוק הפוטושופ מגן עלינו בערך כזוג מצופים המגנים מפני צונאמי.
אם ניקח שנייה להסתכל סביבנו, נגלה שהתרבות שלנו מוצפת בדימויים, אשר רבים מהם רחוקים מלהיות אותנטיים, ואפילו שקריים. מספרים סיפור אחר מהמציאות שהם מסתירים מאחוריהם. 
הנה למשל קמפיין משנת 2010 של חברת האפנה "פוקס": במלא 40 שנה לפסטיבל "וודסטוק" האגדי, ניצלה החברה את המומנטום ויצאה בקמפיין "פוקס- וודסטוק". בסרטון הפרסומת לקמפיין ככבו הפרזנטורים בר רפאלי ונועם טור כשהם מוצגים כ"ילדי פרחים", כהִיפִים. זוכרים מה זה היפים? אותה תנועת מחאה (כנגד מלחמת ווייטנאם)  שהפכה לאידאולוגיה, לתרבות נגד של צעירים שמרדו בממסד האמריקאי בשנות ה-60, יצאו נגד בורגנות, נגד חיים חומריים ונוחים בפרוורים, קראו לאהבה חופשית בין בני אדם, לקשרי כבוד עם חיות ועם הטבע. קיוו לחברה חסרת גזענות, מעמדות או היררכיה. השיער שהאריכו נשים וגברים סימל אנטי ממסדיות, וגם את אותה קרבה לטבע, וחוסר התערבות בגוף כמו שאלוהים ברא אותו. הבגדים הצבעוניים הביעו חיבור אידאולוגי לתרבויות שונות באפריקה, ובמזרח הרחוק. או במילים אחרות: המראה שאימצו לעצמם ילדי הפרחים תאם את האידאולוגיה למענה לחמו. 

קמפין 2010 של חברת האפנה "פוקס". נעשה שימוש באסתטיקה הצבעונית, בנוסטלגיה, ב"מגניבות" של ילדי הפרחים, למרות ששום דבר בפרסונה של הפרזנטורים (או במדיניות החברה אגב) לא משקף דבר וחצי דבר מהאידאולוגיה עליה דיברה תנועת ילדי הפרחים המקורית בשנות ה-60.

אך בשנת- 2010, מציגים אנשי הפרסום של חברת "פוקס" את בר רפאלי כילדת פרחים.
האישה שמסמלת אורח חיים נהנתני, מראה מוקפד ומטופל עד העצם, והתעשרות מהירה- היא ילדת הפרחים של שנת 2010. הדימוי הוא שקרי. נעשה שימוש באסתטיקה הצבעונית, בנוסטלגיה, ב"מגניבות" של ילדי הפרחים, למרות ששום דבר בפרסונה של הפרזנטורים (או במדיניות החברה אגב) לא משקף דבר וחצי דבר מהאידאולוגיה עליה דיברה תנועת ילדי הפרחים המקורית בשנות ה-60.
נכון, בר רפאלי היא שחקנית, תפקידה איננו להביע את דעתה על הקמפיין בו היא מככבת, אם כי לעבוד לפי הוראותיהם של אנשי הפרסום ששכרו את שירותיה. מי שצריך לתת דין וחשבון הם אנחנו, הצופים: חברת אפנה שהורשעה בבית משפט רק שנה לפני צאת הקמפיין המדובר בהטעיית צרכנים, מייצרת את בגדיה על ידי קבלני משנה במזרח, שוכרת את שירותיה של דוגמנית שגורפת על יום עבודה רווח של בין חמישה לעשרת אלפים שקלים, חברה כזאת משייכת את עצמה לאסתטיקה ולערכים של ילדי הפרחים, ולנו זה לא נראה מוזר? איך זה?
תשובה אפשרית לשאלה הזאת אנסה להציע בהמשך, אך לפני זה, הנה עוד דוגמה:
נינט. נינט טייב. יכולתי להביא מיליון דרכים בהם מוצג דימוי שקרי בהקשר זה, אך לצורך הדיון אתרכז בדוגמה אחת קטנה- התספורת הנוכחית שלה (אני מקווה שלא השתנתה בינתיים): גלח של חצי ראש, והחצי השני ארוך, סוג של טייק אוף או מחווה לתספורות מוכרות מתרבות הפאנק. 
אך כשקוראים על תרבות הפאנק- שהחלה בשנות ה-70 וגלגולים שלה נמשכים גם היום, מגלים תנועה שהיא במובהק אנטי ממסדית, הגיעה מהשוליים, חבריה מתגוררים בקומונות בבניינים נטושים, סולדים מקפיטליזם, יוצאים נגד תרבות צרכנית וחומרנית, נגד תאגידים ורשתות גדולות. והנה נינט, האישה שהגיעה לתודעה דרך תרבות המיינסטרים, משתמשת באותו דימוי, אותה תספורת המסמלת אנטי ממסדיות בה בשעה שהיא עושה פרסומת לרשת מסחרית להלבשה תחתונה. גם פה, נעשה שימוש בסמלים המגניבים של תרבות הפאנק (תספורות גלח, מעילי עור, ניטים)- אך הסמל הוא ריק. המציאות מגישה את הפרסונה של נינט- שבמובהק משויכת לתרבות ההמונים, ניזונה ממנה, מתפרנסת ממה, ומתפרסמת בזכותה.

נינט טייב בקמפיין לחברת ההלבשה התחתונה "דלתא" 2013: האישה שהגיעה לתודעה דרך תרבות המיינסטרים, משתמשת בדימויים אנטי ממסדיים בה בשעה שהיא עושה פרסומת לרשת מסחרית להלבשה תחתונה. נעשה שימוש בסמלים המגניבים של תרבות הפאנק (תספורות גלח, מעילי עור, ניטים)- אך הסמל הוא ריק. המציאות מגישה את הפרסונה של נינט- שבמובהק משויכת לתרבות ההמונים, ניזונה ממנה, מתפרנסת ממה, ומתפרסמת בזכותה.

המקרה של נינט הוא מעניין במיוחד: כי הדימוי שלה חשוב בהרבה מתוצריה. במילים אחרות: כולנו יודעים לזהות אותה, רואים תמונות שלה, בקיאים בחיי האהבה שלה, אך כמה מאיתנו יודעים לדקלם מילים של שיריה? 
המצב הזה של תופעת ניניט- הוא מצב בו הדימוי (תמונות שלה, פרסומות בכיכובה, כתבות על מעלליה) דימויים אלו כאילו "בולעים" את המציאות: לא משנה אם המוזיקה שלה מוצלחת, אם מישהו בא להופעות שלה, כמה תקליטים היא מוכרת, הדימוי שלה ממשיך לייצר מציאות משל עצמו ולפיה- נינט תמיד מעניינת.
על תרבות כזאת- שניזונה מדימויים ולאו דווקא ממציאות, דיבר כבר בתחילת שנות ה-80 פילוסוף צרפתי בשם ז'אן בודריאר בספרו "סימולקרות וסימולציה". ספר שרובנו לא קראנו, וזה כנראה לא במקרה- כיאה לספרי פילוסופיה הוא לא פשוט להבנה, ולמעשה: על אף הניסיון שלי לדון בו, אני מזהירה מראש שגם אני בוודאי אדבר על רעיון פילוסופי מורכב בהשטחה מסוימת (מקווה שמושכלת במידת מה לפחות).  
ז'אן בודריאר מדבר על המעבר התרבותי מתרבות שניזונה מסימולציה: ממודלים, תיעוד או ייצוג של המציאות, לתרבות הניזונה מסימולקרה: "הסימולקרה" כותב בודריאר "מערערת על ההבדל בין ה'אמיתי' ל'כוזב', בין ה'ממשי' ל'מדומיין'". 
תרבות הסימולקרה בה אנו חיים מסבירה את הכוח העצום שיש לדימויים בחיים שלנו. היא מאפשרת לכולנו להסתכל על בר רפאלי כהיפית, על נינט טייב כפנקיסטית- האמת והשקר חיים יחד בתוך הדימוי, ומגדירים מחדש את המציאות. 
למעשה, סימולקרות אינן דבר חדש, הן נמצאות בתרבות האנושית כבר מאות שנים: בודריאר מביא לדוגמה את איקונה הנוצרית. אותו לוח עץ מצופה עלי זהב עם ציורים של ישו, והמדונה. את לוח העץ תלו מתפללים נוצרים בבתיהם והתפללו אליו. אותה איקונה טוען בודריאר הייתה אמורה להיות "סימולציה של אלוהים עצמו". אך אם אנשים בוכים לאותן איקונות, מתפללים אליהן, מנשקים אותן, מקדשים אותן, ומשווים להן כוח מיסטי, האם הן לא הופכות להיות אלוהים בעצמן? הן בעצם הדימוי והדבר עצמו גם יחד- הן סימולקרה של האלוהות.

איקונות נוצריות: הדימוי והדבר עצמו גם יחד- סימולקרה של האלוהות

סימולקרות מציפות את התרבות שלנו, מכילות בתוכן דימויי סרק, שילובי הזיה, מציאות, שקר ואמת, הן מכילות שרשראות דימויים שהתנתקו כבר מזמן ממקורותיהם. זה בכל זאת בלוג אפנה, אז לא אכביד בדוגמאות מתחומים אחרים, אך דימויי מציאות סימולקריים אלו משפיעים גם על פוליטיקה ולאומיות. כמובן שסימולקרות התעצמו למימדי ענק בעידן האינטרנט. כשפלטפורמות כמו "פייסבוק" או "second life" החלו להציע ישות שהיא ספק דימוי שלנו, וספק אנחנו באמת- ישות שהיא סימולקרה של האני. סימולקרות נמצאות בכל תחום בחיינו, ומעצבות את תפיסת המציאות שלנו.
אך מדוע הן משמעותיות כל כך דווקא בתחום האפנה? כי זהו תחום בו הסימולקרה מגולמת במלא עצמתה:
אם בעבר המוצר עמד במרכז, מעצבים ובתי אפנה היו שמים דגש על הבגד עצמו: איכות הבד, התפירה, העיטורים, והעיצוב היו ערכים מובילים, כיום הבגד עצמו נדחק הצידה. במרכז שדה האפנה לא נמצא המוצר, אם כי המותג.
"מכונות מתבלות, מכוניות מחלידות. אנשים מתים. אבל מה שממשיך להתקיים זה המותגים" אמר פעם הקטור ליאנג מי שהיה יו"ר יצרנית המזון יוניטד ביסקיטס. ומה שנכון לשדה ייצור המזון, נכון פי כמה בשדה האפנה. המותג- אותו דימוי וירטואלי חסר גוף או ממשות, ניצח את המוצר, ניצח את הממשי.
אם נודה על האמת, אין באמת הבדל תהומי בין הבגדים שמציעות חברות אפנה כמו "מנגו", "זארה", "קסטרו", "רנואר", או "H&M". אז איך מוכרים בגדים דומים, במחירים דומים, בחנויות דומות, לאנשים שיש להם כבר פריטים די דומים בארון? מספרים בכל פעם סיפור שונה. מציעים דימוי שונה. 
עולם האפנה העכשווי הינו עולם של סימולקרות, של סמלים וייצוגים: בדלתא בונים על זה שנקנה את החזיות שלהם לאו דווקא כי הן טובות, יותר בגלל שאנחנו אוהבים את נינט. הם מקווים שבכך ששכרו את שירותיה כתקליטנית בתצוגת האפנה שלהם משהו מאווירת "רוק פרוע" ידבק במוצרים. ב"קסטרו" משווקים בין היתר בגדים, אבל לא רק- הבגדים מתחלפים, המוצר היחידי שנשאר קבוע הוא גל גדות, אותה מנסים למכור לי שוב ושוב (למרות שהמחשבה שבגדי קסטרו הם שיעזרו לי להראות כמוה, היא וואחד סימולקרה עצבנית, שדי קשה לקנות אותה). המעצבת הישראלית נעמה בצלאל ממתגת את עצמה באסתטיקת בית אמא, או בית סבתא (תלוי בני כמה אנחנו) אך ברור שלנוסטלגיה יש חלק חשוב במותג, חברת "אמריקן אפרל" בחיים לא מכרה בגדים, אלא היפסטריות בקופסה, "דיזל" לא מוכרת ג'ינסים אם כי "סגנון חיים", וטומי הילפיגר? הוא לא צריך למכור בגדים, רק הלוגו לבדו יכול היה לתלות על קולבי החנויות ולהימכר מצוין. 

טומי הילפיגר: המותג "בולע" את הבגד. הדימוי חשוב בהרבה מהמוצר עצמו

אולי חוק הפוטושופ הוא סנונית ראשונה שמבשרת על עידן הפוסט- סימולקרה. עידן של עייפות ומיצוי מדימויים משולחי רסן. בתרבות בה לא הסימולקרה היא שתשלוט, חברות אפנה לא יציגו דוגמנית כחושה במרכזן, או יוצאי תכניות ריאליטי, כי אם יתגאו בכך שבגדיהם מיוצרים בייצור מקומי, עשויים מטקסטיל חדשני, ומחזיקים מעמד לאורך זמן- המוצר עצמו יחזור למרכז: האיכות, האסתטיקה וחדשנות העיצוב יתפסו כחשובים יותר מהדוגמנית שלובשת אותם. 
בסופו של יום מי שנותן לדימויים את כוחם הם תמיד אנחנו- הצופים. 
כמובן שפרסומות, או מותגים- כמובן שהדימויים יציגו תמיד תמונה מושכת יותר של המציאות, אך בידינו עומדת הבחירה- עד כמה אנחנו נותנים לדימויים להשפיע על התפיסה שלנו? והאם אנחנו מעניקים להם את הכוח לייצר מציאות משל עצמם?

מקורות:
בודריאר ז'אן (1981), "סימולקרות וסימולציה", (מהדורה עברית 2007) תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד

בגד קטן, אשה גדולה

נעלמתי קצת, סליחה קוראים יקרים. "החיים" שר כבר לנון בקולו הענוג "הם מה שקורה בזמן שאתה מתכנן תכניות אחרות". ואני תכננתי לכתוב, באמת, התגעגעתי, רק שביניים- החיים קרו, והפריעו לתכניות. 
כך יצא שעברו שבועיים, כן כן, שבועיים שלמים מאז ביקרתי בשיח גלריה במוזיאון העיצוב בחולון, ועד לרגע שבו אני מוצאת פנאי לכתוב קצת על מה שהיה שם. 
את שיח הגלריה הנחתה איילה רז אוצרת התערוכה "הגברת עם החרציות: מחווה ללאה גוטליב 1918-2012 (מוצג עד: 4 מאי, 2013). תערוכה המכילה מגוון עשיר וצבעוני של בגדי ים ובגדי חוף בעיצובה של לאה גוטליב ומתמקדת בדגמים של "גוטקס" בשנות ה-80 וה-90. 

קולקציית קלוד מונה 1993

למען שיח הגלריה הנ"ל הגעתי כל הדרך מירושלים, עירי הקרירה, ואפילו סחבתי איתי את בן זוגי האדיב. הוא שמע "ביקיני" ונאות להצטרף מהסיבות הברורות, אבל כשהגענו מצאתי שהוא חש קצת מרומה אחרי שנסחב איתי בבוקר סגרירי עד לחולון רק כדי למצוא את עצמו בחלל גדול, מוקף בבגדי ים קטנטנים, נוצצים, חושפניים- אך ללא גופות חטובים בשר ודם שימלאו אותם. "מה הטעם להסתכל על ביקיני אם הוא לא על הגוף?" הוא רטן, ופרש לקפטריה.  אבל למרות שבן זוגי היקר אולי לא יסכים איתי, לדעתי בגדי הים של לאה גוטליב, גם ללא גוף- הם עדיין חושניים להפליא. מלאים בעושר צבעוני, בצורות דקורטיביות, ובמשחקי טקסטורות.

קולקציית "טופקפי" 1989, מבוססת על רקמה מסורתית מאזור סינד שבדרום פקיסטן*

התערוכה נולדה אחרי "הריון" ארוך במיוחד- זה כבר תשע שנים שאיילה רז, אוצרת התערוכה, עובדת על על הקמתה שהתחילה אי שם בשנת- 2004, לפני שלאה גוטליב נפטרה, ולפני שמוזיאון העיצוב בחולון נולד, עבדה איילה בביתה של לאה גוטליב ובחרה, מתוך עבודותיה הרבות, עיצובים מובילים לתערוכה שאמורה הייתה להתקיים אז במוזיאון תל אביב.
"בכל ערב היינו משאירים ערימה של דגמים אותם נרצה להציג בתערוכה" סיפרה לנו רז על תהליך בחירת הדגמים בתחילת הדרך "ובכל בוקר היינו באים ומוצאים בערימה פרטים נוספים שלא השארנו כשעזבנו. לאה הייתה ניגשת אלי ומנסה לשכנע אותי- 'למה שלא תציגו גם את הדגם הזה, הוא מאוד יפה'. אבל מתוך אלפי הדגמים שלה היינו חייבים לסנן איכשהו. בסופו של דבר מצאנו דרך לקטלג בפתקיות מיוחדות אילו דגמים נרצה באמת מתוך הערמה".

ירושלים של זהב 1992. קולקציה עם מוטיבים יהודים: חמסה, מנורה, ואזכור לחושן. הקולקציה הייתה קובה במיוחד לליבה של הגברת גוטליב. ששמרה דגמים מתוכה בשידה שבחדר השינה לצד סידור תפילה לבן מוטבע באותיות זהב

התערוכה במוזיאון תל אביב מעולם לא התקיימה. הנה שוב- התכניות לחוד, והחיים לחוד. לאה גוטליב נפטרה בנובמבר האחרון, ולא זכתה לראות את התערוכה הרטרוספקטיבית של עבודותיה.  
אך כששומעים את איילה רז מדברת על הפרטים בתערוכה ההרגשה היא שמדובר באישה ש"חייה" את עבודותיה של גוטליב, יודעת עליהן, ומתרגשת מהן לא פחות. היא סיפרה לנו על תהליכי העבודה והטכניקות בהם נעשו בגדי הים, מעניין במיוחד היה לשמוע על מקורות ההשראה המזרחיים שהושפעה מהם:

רקמות פקיסטניות, גלביות, כפתנים, מכנסי הרמון, דמותה של נפרטיטי, ואומנות מצרית עתיקה. אירועים מקומיים שהשפיעו על המזרח התיכון מצאו את ביטויים בבגדי הים- כמו קולקציית "קזבלנקה" (1995) שעוצבה כמחווה להסכם השלום בין ישראל לירדן, ואף סמלי המדינה היהודית (מגן דוד, מנורה ובגדי הכהן הגדול) מוצאים את ביטויים בין גזרות מזרחיות בקולקציית "ירושלים של זהב" (1992).

קולקציית "קזבלנקה" 1995, הקולקציה נרקמה במצרים על ידי רוקמים מומחים ברקמת חבל*

הצופה שיבוא לתערוכה ויצפה בעבודות ללא כל הכירות עם המעצבת יוכל לחשוב לעצמו שעיצוביה מייצגים אפנה מקומית, ופונים לקהל מזרח תיכוני, אך כמובן שדווקא נקודת המבט האתנית שהציע גוטליב- זכתה להצלחה בינלאומית מסחררת. עיצוביה שולבו בהפקות אפנה של מגזינים כמו "ווג", "אל" ו"הארפרס בזאר", שווקו בחנויות יוקרה בניהן: סאקס פיפט אווניו, בלומינגדיילס ניו- יורק, והרודס שבלונדון. ונלבשו על ידי ידועניות כמו ברוק שילדס, הנסיכה דיאנה והמלכה אליזבת השנייה (מתוך: "ים של געגוגים").

עדיי הנילוס 1995, נפרטיטי כמקור השראה*

דבר מעניין נוסף עליו דיברה רז הוא אופן העבודה של גוטליב עם מקורות ההשראה: כאשר מקורות ההשראה של גוטליב הם מסורתיים, קרובים לבית וללב ובעלי פן אישי יותר (רקמות מסורתיות מארץ הולדתה- הונגריה, אומנות מצרית או פקיסטניות) היא נשארת נאמנה מאוד למקור- ומנסה להעתיק את הרקמה או את המראה באופן מדויק ככל האפשר לבגדי החוף, אך כאשר מקורות ההשראה שלה הם אמנים אירופאים כמו גוגן או מאטיס- גוטליב מרגישה חופשית יותר לשנות את פלטת הצבעים או לשלב האלמנטים דקורטיביים ממקורות שונים. 

קולקציית אנרי מאטיס 1991, מקור השראה חופשי*

לצד בגדי הים הזוהרים והצבעוניים של גוטליב שמוצגים בקומה העליונה, בקומה התחתונה של המוזיאון מוצג קיר שמביא נקודת מבט יומיומית יותר על האובייקט המוזר הזה בגד ים. אלוהי האפנה יודע שמדובר בפריט לא פשוט, ומעורר אמוציות.
יעל טרגן, מי שבנתה את הקיר הטקסטואלי הזה, סיפרה לי על תהליך עבודתה: היא שלחה שאלונים לנשים שונות- צעירות ומבוגרות, כאלו שעוסקות באפנה כמקצוע, וכאלו שלא, תשובותיהן שמובאות בפסיפס של משפטים על הקיר מעלות מחשבה על הרגשות ומערכת היחסים של נשים עם בגדי הים שלהן. 
עד כמה אנחנו באמת מרגישות בו בנוח? אחת המשיבות מעידה שהיא תמיד קונה בגד ים במידה אחת יותר- שלא יהיה צמוד מידי. ואחרת איירה בגד ים וסימנה את אזור התחתונים כ"מלכודת חול". תופעה שקל להזדהות אתה.... 
משפטים אחרים מזכירים לנו עד כמה חדשים הם בגדי הים במלתחה הנשית- אחת המשיבות מספרת שסבתא שלה מעולם לא הלכה לחוף הים. רק שחתה מידי פעם בנהר, כשהיא לבושה בשמלה.
אוהבי האפנה ימצאו הנאה גדולה בעיצוביה העשירים של גוטליב, בעלי החוש העסקי שבינינו יכולים לתהות איך הצליחה אשה אחת להגיע להצלחה שכזאת בעולם? וגם מי שדנה בינה לבינה מה היא מרגישה כלפי הקיץ הקרב ובא, הצורך לחשוף גוף ולמדוד בגד ים משנה שעברה גורם לליבה להחסיר פעימה- גם לה כדאי להגיע למוזיאון ולהתנחם בעובדה שהיא ממש, אבל ממש- לא לבד. 

תמונות:
* תמונות המסומנות בכוכבית נלקחו מאתר מוזיאון העיצוב חולון

פגום הוא המושלם החדש

שבוע האפנה בפריז הסתיים לפני קצת יותר משבוע, וחתם מסכת של שבועות אפנה שהחלו כבר בינואר. בגדי גברים, קוטור (או אפנה עילית), ולבסוף- אפנה מוכנה ללבישה, הוצגו בחודשים האחרונים בבירות האפנה מסביב לעולם- והביאו לנו, הבלוגרים הרעבים, אוכל למחשבה.

לפני כשבועיים כתבתי כתבה לבלוג של איילה רז על הטירוף שהלך מסביב לתצוגות, אבל בפנים הלך טירוף לא פחות מסיבי: מי שניסה לעקוב אחר מה שהתרחש בתוך התצוגות- גילה שהוא פשוט לא יכול. אני מקבלת מייל מאתר style.com בכל פעם שעולות לאתר תמונות או דיווחים מתצוגה חדשה- והמייל שלי פשוט קרס תחת העומס. אלפי דוגמניות מהממות, מתהלכות בהצעות לבוש עשויות נפלא, עורות ופרוות חזרו באופן בולט למסלולים (בייחוד בשל ביקוש בשוק הסיני, הרעב למעיל פרווה) והביאו איתן עושר חומרי מהול ברתיעה מוסרית. 

סתיו 2013 Ready to Wear: הביקוש בשוק הסיני מביא למסלולים הרבה מאוד פרווה. מימין: ז'אן פול גוטייה, פנדי, כריסטופר קין, ואיב סן לורן

הקולקציה הביזאנטית של דולצ'ה וגבאנה, והקולקציה צרת ההיקף אך הגרנדיוזית בעיצובה של שרה ברטון (שהייתה בחודשי ההיריון האחרונים שלה תוך כדי העבודה עליה) למותג אלכסנדר מקווין החזירו מעט מאפקט הדרמה והתיאטרליות שמאז פיטוריו של ג'ון גליאנו מדיור, התאבדותו של המעצב אלכסנדר מקווין, וסגירת המותג "כריסטיאן לקרואה" קצת נעלם מהמסלולים.

סתיו 2013 Ready to Wear. מימין: שרה ברטון למותג "אלכסנדר מקווין", ודולצ'ה וגבאנה: החזירו קצת דרמה למסלולים 

העלעול בתמונות המרהיבות מעשרות אם לא מאות תצוגות, הניסיון לעמוד בקצב ובעומס הוויזואלי שהן מביאות איתן, הכמות, העושר וההיצע הבלתי פוסק של אפנת מותרות גרמה לי להיזכר לרגע בציורי הטבע הדומם ההולנדים- זרם אומנותי ישן נושן אחד שהפך לטרנד לא נורמלי בהולנד במאה ה-16 וה-17. ציירים הולנדים הצליחו להעלות על הקנבס חומרים כמו זכוכית, מתכת, קליפות פרי, פרחים וצדפות ולציירם באותנטיות ראליסטית מדהימה- שלא נראתה עד אז. הציורים שחוגגים עושר בלתי נתפס של אוכל, פרחים, שטיחים, ובדי קטיפה, גורמים לצופה בהם לחוש גירוי, תיאבון, ותענוג אך באותה נשימה גם אשמה ואפילו גועל: הם חוגגים באופן בוטה את חיי החומר- מביאים אובייקטים יפים, נדירים ויקרים, והרבה אוכל טוב.

Jan Davidz de Heem, Still Life with Lobster, 1643

אבל איך לעזאזל קשורים ציורים הולנדים משנת טרפפוי לקולקציות סתיו 2013 שזה עתה הוצגו? או, שמחה ששאלתם.

שני המקרים- תצוגות האפנה הראוותניות, וציורי אובייקטים המסמלים תרבות צרכנית - חוגגים תענוגות חושיים ללא מעצורים, משדרים סוג של פזרנות בלתי נלאית, ראוותנות מיותרת, או כמו שכתב שחר אטואן על תצוגות האפנה אשתקד "מייצגים עודפות חסרת אחריות". הרוב המכריע של אוכלוסיית העולם בחיים לא ירכוש חליפה ב-30 אלף יורו, ולכן לא יבין מה הטעם בבגד שנדרשות 200 שעות עבודה בהשלמתו? באותה מידה, הוגים וחוקרי תרבות כמו רולאן בארת ביקרו בחריפות את הבזבזנות, והאובססיה החומרית העולה מציורי הטבע הדומם, וראו בהם עדות לריקנות מוסרית.  בשביל בארת, אפנת ציורי הטבע הדומם, שמתפתחת במקביל להתעצמותה הכלכלית של הולנד כמדינת סחר- משקפת  את השוק הקפיטליסטי, ואת אימפריית המסחר, את הערצת העושר הכלכלי ומה שהוא יכול לקנות. האומנות שאמורה לעסוק ברוחני, סוגדת לחומרי, מתארת אותו ומאדירה אותו- איזה סמל ברור יותר מזה אפשר למצוא להתנוונות חברתית? ובהשאלה למקרה שלנו: אולי שבועות האפנה- הראוותנות, בזבזנות החומר, כמויות המותגים המציעים קולקציית קדם סתיו, קוטור, ולבסוף קולקציות Ready to Wear- אולי כל הטירוף הזה מביא אתו יותר מכל תחושה של הגזמה, של חוסר תכלית, של הערצה מוגזמת לעושר, מותרות, ונהנתנות? זאת בוודאי דרך אחת לראות את הדברים, אך הנה הצעה נוספת:

סתיו 2013 Couture ולנטינו- שמלות הוט קוטור של ולנטינו המשלבות מלאכת רקמה ידנית מצריכות כארבעה חודשי תפירה, ועד שמונה מאות שעות עבודה 

חוקרי אומנות אחרים דווקא ראו בציורי הטבע הדומם סמל מוסרי שאמור היה להזכיר להולנדים הפרוטסטנטים שתלו אותם בבתיהם עד כמה שבריריים, ברי חלוף, וקטנים הם חיי החומר. ראשית, רבים מהציורים הציגו מציאות בלתי אפשרית: ציור של זר פרחים שמורכב מפרחים הפורחים בעונות שונות של השנה- הציע לצופים שלו הערצה לזר פרחים מושלם, יפיפה, אך כזה שלעולם לא יוכל להתקיים במציאות.

Pieter Claesz- ארוחה נפלאה, אך התפוחים מצד ימין מתחילים להרקיב

אלו מאיתנו שלמדו פה ושם תולדות האומנות בוודאי שמעו על ציורי ה"ואניטאס" (Vanitas)- זרם בתוך ציורי הטבע הדומם ההולנדי שצייריו הציגו מציאות כביכול מושלמת, אך במבט שני תמיד מעט סדוקה: 
זר פרחים יפיפה- עם פרח אחד שמתחיל לנבול, ארוחה מפוארת- עם חרק שמתחיל לכרסם בבשר החזיר, קומפוזיציה יפיפה של פרחים ואוכל- לצד גולגולת, המסמלת מוות, או נר כבוי- המסמל גם הוא נפש אדם שנכבתה.

מימין: ציורו של- Jacob Vosmear: הפרחים יפיפים אך הקיר סדוק, עלה נבול נשר ארצה, ועכבר מסמל על רקבון קרוב. משמאל: De Heem: זר פרחים מעונות שונות    

במבט שני, ציורי הטבע הדומם ציירו מציאות שהיא כמעט מושלמת, אך כזאת שתמיד מזכירה לנו כמה ברי חלוף, קטנים, וארעיים החיים שלנו כאן בעולם הזה. 
ואם נחזור לתצוגות האפנה לסתיו 2013 שהוצגו זה מכבר: אם תראו רק תצוגה אחת, מתוך כל המאות שהוצגו, בבקשה אל תפספסו את הקולקציה שעיצב אלבר אלבז ללנוון לסתיו 2013- כי היא לוכדת את כל מה שאני מנסה לכתוב פה במאות מילים: מביאה אתה את השואו, את הזוהר, את הבלינג את השופוני שכל כך מאפיין את תקופתנו, אך מבין כל אלו מגיחים פה ושם דברים שפוגמים בראוותנות, וסודקים את הפסאדה המושלמת:
ראשונה יצאה אל המסלול הדוגמנית הגרמנית- רוסיה קטי נשר כשלראשה כתר זהב ראוותני, וגורמט זהב על צווארה  שהתליון הענק שלו הוא המילה "Happy"- מאושרת. והנה הבחורה היפיפה המאושרת והמעושרת צועדת לה, רק שהיא לבושה בשמלה שחורה חסרת גימורים- שכל קצוות הבד שלה נשארו פרומות והפכו אותה ללא מטופלת, ובנוסף, תליון גדול שני על צווארה נושא את המילה "Help" ("עזרה", או "תעזרו לי") המשובצת ביהלומים. המילה "עזרה" שובצה שוב ושוב בתכשיטי אובר-סייז מוגזמים ובאבזמי חגורות, ובלטה בין מילים מושכות וסקסיות בטבען, אותן נראה בעמודי הפרסומות במגזינים כמו: "Love", "Hot" או "Cool" (על אף שאלבז העיד ש "קול" היא המילה השנואה עליו ביותר בשפה).

סתיו 2013 Ready to Wear: אלבר אלבז ללנוון: המילה "עזרה", תכשיטי חרקים, וקצוות בגדים פרומים- קולקציה נהדרת, פגומה בצורה מושלמת

לא רק המילה "עזרה" פגמה במראית העין הנוצצת של התצוגה- גם סיכות מוזהבות של חרקים, והדפסי חרקים על הבגדים- הזכירו לי את מציאות ה"הבל הבלים" של ציורי ה"Vanitas"- הכל בר חלוף, הכל רגעי ומשתנה: "הקולקציה הזאת היא קולקציה למחשבה" אמר אלבז "העולם משתנה, נשים משתנות, מה הלאה? מי המעצב [ה"חם"] הבא? מי האפיפיור הבא? זאת קולקציה המביאה לא רק מבט גלובלי אם כי גם מקומי: האם המיומנויות של האטלייה הצרפתי עוד ברות תוקף? יקרות ערך? האם הן עוד רלוונטיות?" הוא שואל, ומסמן לא רק את הקולקציות והטרנדים כברי חלוף, אם כי גם את מוסד האפנה העילית אליו הוא משתייך- ככזה אשר עובר שינויים, אולי ככזה שיחלוף מן העולם?

סתיו 2013 Ready to Wear: פראדה הציעה שמלות בעלות מכפלות א-סימטריות חלק עליון יושב באופן מרושל על הגוף. מציגה דמות בסערת רוחות

אל אותו טרנד שמציג אפנה "פגומה", אפלוליות, ואף קודרות הצטרפו גם מעצבים כמו גארת פיו במראות גותיים, הדי סאלימן לאיב סן לורן: שהחזיר את תרבות הגראנג' של שנות ה-90, ממנה מהדהדות דמויות כמו קורטני לאב- שהרס עצמי הוא שמה האמצעי, ואף מיוצ'ה פראדה שהציגה דוגמניות בשיער רטוב, לבושות בשמלות בעלות מכפלת א- סימטרית, החלק העליון כאילו נתלש מהן ונלבש חזרה בחופזה. אלו מצטרפים למעצבות כמו ויויאן ווסטווד או ריי קוואקובו- שבשבילן חוסר שלמות הוא מוצר אפנתי על זמני, ונחשק תמיד.

סתיו 2013 Ready to Wear: הדי סלימאן לאיב סן לורן: מחייה את תרבות הגראנג', מלוכלך ודקדנטי

אולי אני מגזימה- אולי מעצבים חושבים בייחוד על מה שימכור ולא יושבים וחושבים על אמירות פילוסופיות תרבותיות בזמן שהם מרכיבים את הקולקציות שלהם. בוודאי שאף אחד מהם לא העלה על דעתו את ציורי הטבע הדומם של הולנד. הקשר הזה- בין הזרם האמנותי לבין מגמה אפנתית עכשווית, קיים אולי רק אצלי בראש ולא במציאות. ייתכן.
אך אני חייבת לציין שיש משהו משחרר, נעים ומנחם בהבנה שלא רק היפה, הצעיר, העשיר, והמושלם מוצא את ייצוגו באפנה. נעים לי לחשוב שהפגום הוא המושלם החדש, כי זה אומר בעצם שגם הקמטים, הקנאה, חוסר הביטחון, הכישלון, האובססיה, החולשה, הדיכאון, החרדות, המחלות והפחדים שלנו- כמה מנחם לחשוב שדווקא הם יהיו הטרנד החם הבא.      


מקורות:
דימויים וראיון עם אלבר אלבז מאתר style.com

הדיון העוסק בפרשנויות שונות לציורי טבע דומם הולנדיים מובא מתוך מאמר: 

Simon Schama, "Perishable Commodities: Dutch Still-Life Paintings and the 'Empire of Things' ", Consumption and the world of Goods, John Brewer and Roy Porter (eds.), (London, 1994), 478-488

השבוע אני מתארחת בבלוג של היסטוריונית האפנה, מעצבת התכשיטים והאוצרת איילה רז. פוסט שכתבתי: "שיעור בזואולוגיה של האפנה" התפרסם שם היום ובו חשבתי קצת על הרוח החדשה שהחדירו הבלוגרים וחיות רשת אחרות לדיון ולשיח על אפנה. תחום האפנה שבעבר היה שמור רק לאנשי מקצוע שנחשפו לעיצובים ויכלו לחוות דעה ולבקר- נפתח, והיום כל אחד מאיתנו יכול להשתתף בדיון ובשיח על אפנה. האם זה טוב? האם זה רע? תהיות על כך בכתבה הבאה: 

לכתבה: שיעור בזואולוגיה של האפנה

איך שטרנד מתגלגל לו

תעשיית האפנה היא דבר מתעתע. דוגמניות צנומות מהלכות על המסלול בבגדים צמודים מידי, קצרים מידי, שקופים מידי, ויקרים הרבה יותר מידי. האדם הסביר יסתכל על מופעי הראווה שמעלים מותגי העל בשבועות האפנה המתחלפים ולא יבין באיזה אופן רלוונטיות הצעות אפנתיות אלו לחייו? "נו, באמת, מי ילבש כזה דבר?" אתה יורה אל המסך נוכח דוגמנית בעלת תסרוקת כבדה מתוספות שיער, המתהלכת לה בחן עם ג'קט שגודלו לא עולה על גודלה של חזייה, או אחרת שמתהלכת עם כלום מלבד טי-שירט ותחתונים לגופה."בסדר, על דוגמניות במסלול זה אולי נראה יפה. אבל איכשהו אני לא מצליח לדמיין את עדנה מהעבודה דופקת כזאת הופעה" חושב לעצמו האדם הסביר- במידה לא מבוטלת של הגיון.
ובכל זאת, אל לנו לזלזל באותן הצעות מופרחות, מוגזמות, ולא קשורות אלו- כעבור חצי שנה אנו עלולים, מבלי שכלל נשים לכך לב, למצוא בגדים דומים להפליא לאלו שראינו שם- אצלנו בארון. איך זה קורה? הנה דוגמה אחת קטנה, מקסימה ומחרידה לטרנד שהתחיל במסלולים ויגיעה הקיץ לארונה של כל אשה:

תצוגות אפנה: רכבת הטרנדים יוצאת לדרך

בחודש אוקטובר הציגו מעצבי העל את קולקציות ה- Ready to Wear שלהם לאביב- קיץ 2013. לכל מעצב היו השפעות ספציפיות שעניינו אותו: מארק ג'ייקובס חזר לשנות ה-60, מיוצ'ה פראדה יצרה מראה של סוג של גיישה עתידנית, אבל היה טרנד אחד שחזר על עצמו שוב ושוב- ואפילו אני, בלוגרית צעירה שאולי יודעת קצת יותר ממה שהיא חשבה, מיהרתי לכתוב עליו אז, ולתאר את אותה "אסתטיקה של עוני"- הבחירה של מעצבים רבים לצמצם, לחזור לבסיס: להימנע מקישוטיות, מבד עודף ומצבעים עזים ולהתמקד בבגדים קטנים, קרובים לגוף, שימוש בצורות גאומטריות ובצבעי הבסיס שחור-לבן.

שלב ראשון: הטרנד מוצג על מסלולי האפנה. אין שמלות נשפכות או ריבוי בד. הבגדים קטנים, קרובים לגוף, מורכבים מצורות גרפיות פשוטות ובצבעי שחור- לבן.
מימין: מארק ג'ייקובס למותג "לואי ויטון", אלבר אלבז למותג "לנוון", ניקולה גסקייר למותג "בלנסיאגה", מארק ג'ייקובס למותג הנושא את שמו

תחנה ראשונה: מגזיני אפנה

לעתים אני פותחת מגזיני אפנה ומרגישה שיש לי עיוורון צבעים. לוקח לי דקה להיזכר שזאת לא אני שלא מצליחה לראות צבע, זה פשוט שהוא לא שם. שערי המגזינים משווקים שוב ושוב את אותו טרנד גרפי של שחור- לבן. 

מגזיני אפנה משווקים את הטרנד. מימין: Harper's Bazaar הספרד, Harper's Bazaar האמריקאי, Fashion, Allure

תחנה שנייה: סלבריטאיות

הן יפות, הן רזות, אחדות מהן אפילו יודעות לשחק או לשיר, אבל הכי חשוב- הן מפורסמות. מכירים אותן, מצלמים אותן, מה שהופך את גופן לקולב שיווקי אולטימטיבי. לא צריך הפקות אפנה יקרות עם תאורה, איפור, סטייליסט וצלם. כל מה שצריך- הוא לשלוח להן בגד במידה הנכונה, והן כבר עושות את העבודה. 

ג'סיקה אלבה שמלה של "לואי ויטון", היילי סטיינפלד "לואי ויטון", ביונסה באוברול של "אוסמן יוספזאדה", קריסטן  סטיוארט בעיצוב "לואי ויטון"

תחנה שלישית: רשתות אפנה בינלאומיות

רשתות אפנה גדולות כמו: ZARA, Forever 21, Mango מעבדות את הטרנד לתוך קולקציות אביב קיץ 2013 שלהן. חברת האפנה הספרדית "מנגו" לדוגמה, הציגה את קולקציית אביב-קיץ 2013 שלה בברצלונה בחודש ינואר השנה ובה שלל הצעות לטרנד ה"שחור-לבן". 

קולקצית אביב- קיץ 2013 של חברת האפנה "מנגו" שלל הצעות של הדפסים גרפיים בשחור- לבן

תחנה סופית: שחור-לבן בארץ הקודש

ובסוף, בסוף, בסוף, בתחתית רשת המזון של עולם האפנה נמצאת הפרובינציה ישראל. לפני קצת יותר משבוע הצטרפה גם רשת האפנה הישראלית "קסטרו" לחגיגה, והציגה את קולקציית הקיץ שלה ובה, שלא במפתיע: הדפסים גרפיים, ושימוש בשילוב שחור- לבן. "Black & Wild" כך מפרסמת החברה את קולקציית קיץ 2013 שלה. 
רק שאחרי למעלה מארבע חודשים מאז הוצג הטרנד על מסלולי התצוגות בעולם, נידון במגזיני אפנה, נראה ונלבש מעל כל במה, חודש אחרי שרשתות בינלאומיות כבר נתנו עליו את דעתם, הקולקציה של "קסטרו" נראית כמו כל דבר חוץ מ- "Wild".

שחור לבן- לא רק מעבר לים

טרנד ה"שחור-לבן" הוא חזק, וחברת אפנה מסחרית טוב תעשה אם תתייחס אליו. אך ברגע שמקורות ההשראה הם רק כאלו שמגיעים אלינו מבירות האפנה המרוחקות, ולא עוברים איזושהי פרשנות או עיבוד בדרכם, מה הערך המוסף של חברת אפנה מקומית על פניהם של האחרות בעצם? 

על אף ההתלהבות הבינלאומית מצירוף הצבעים המנוגדים שחור ולבן במגוון משחקים מעניינים, למעשה, אם היו בחברת "קסטרו" מסתכלים בנעשה סביבם, הם היו רואים שפה בישראל המזרח תיכונית השילוב הזה איננו חדש ומתרחש כאן כל הזמן. 

רחובות ירושלים מעולם לא נראו אפנתיים יותר- נראה שההולכים ברחובות יצאו הישר ממגזין, ולבושים כולם בהתאם לצו האפנה- שחור לבן. ואם המעצב הצרפתי ז'אן פול גוטייה כבר השתמש בעבר בחסידים כמקור השראה, אז למה לא אנחנו בעצם? 

מימין: חרדי ברחובות ירושלים, משמאל: הקולקציה החסידית של ז'אן פול גוטייה, 1993

ולא רק שילוב הצבעים החדש-ישן הזה קיים במחוזותינו, גם המשחקים הגרפיים המאפיינים את  הטרנד ויוצרים שילובי פסים, משבצות או צורות אחרות בין שני הצבעים המנוגדים- גם הם נמצאים איתנו פה, טרנדיים להפליא  בטקסטיל המקומי. הכאפיה והטלית מה הם בעצם אם לא משחקים גרפיים בשחור לבן? בעבר השתמשו בהם מעצבים לא רק כאלמנטים דתיים- מסורתיים אם כי גם כמקורות השראה. 

קולקציית אביב 2012 של המותג "Threeasfour"- כאפיה כמקור השראה 

קולקציה של רוז'י בן יוסף שנות ה-60, השראה מטקסטיל מקומי טלית וכאפיה

המעצבת הישראלית רוז'י בן יוסף למשל, נחשבת עד היום לחלוצה אפנתית ופורצת דרך דווקא בשל היכולת שלה להבחין  בפוטנציאל המקומי כמקור השראה אפנתי. המעצבת השתמשה בטקסטיל ובמראה מסורתי לכדי זהות אפנתית חדשה אך אותנטית שאינה נכנעת להשפעות המערב (מתוך: כתבה בוואלה אפנה). 

לא מזמן יצא לי לבקר בתערוכה "שורשים משותפים" במוזיאון העיצוב בחולון. בחלק המכסה את היסטורית הטקסטיל בישראל, בלט לנגד עיני טקסט יפה אחד משנת 1926: "הגיע השעה לאשה העברית בארץ ישראל לעיין קצת בסגנון תלבושתה. אנו, הנשים המזרחיות, וגם הנשים שהחליטו לעשות את ישיבתן במזרח- קבע, ממשיכות לחקות עד היום את המערב. כעיוורות הולכות אנו אחר האפנות הבאות מאירופה, מבלי להרהר כלל על זה שאין אלו דוגמאות ההולמות לגמרי, לא לאקלימה של ארצנו ולא לרוחה המיוחדת, ומכאן- חוסר הטעם בתלבושת הנשים בארץ" (מתוך: איילה רז, "חליפות העתים: מאה שנות אפנה בארץ-ישראל", 1996). 

בעולמנו הגלובלי  השפעות חיצוניות הן רצויות, ומזינות. אבל דקה לפני שעוד טרנד בינלאומי מתגלגל לו לארונותינו עולה השאלה האם אפשר היה שטרנדים בינלאומיים יקבלו כאן, במזרח התיכון, פרשנות מקומית יותר, נכונה יותר לתרבות ולאורח החיים הישראלי?

עד החתונה זה יעבור

לירון אוחנה Liron Ohana The Ohana Fashion Session

האירוע התחיל כאירוע משמח, חד פעמי, פרטי.

לפני שבועיים בערך ירושלים העניקה לי מתנה ליום ההולדת- יום שלג מושלם. העצים, המכוניות והרחובות לבשו לבן. ואני, עוד יומיים אהיה בת שלושים, שכחתי לרגע מכמה שאני זקנה, מזה שלא הספקתי כלום בחיים שלי, ממוצרט שכתב בשלושים שנות חיים שש מאות יצירות, מאלכסנדר וואנג שמנהל את בלנסיאגה בגיל 28, מיו הפנר שהוציא גליון ראשון של "פלייבוי" בגיל 27, מצוקרברג שנולד כשאני נגמלתי מחיתולים והיום הזאטוט הזה כבר מיליארדר. השלג היפה, הלבן, המנחם השכיח ממני רק לשנייה שגיל שישים נמצא במרחק שלושים שנה, בסך הכול- כבר מעבר לפינה. והשעון הביולוגי, וההתחממות הגלובלית  וסוף העולם של המאיה, והבחירות, וביבי, וכל מה שרע, הכול עצר לרגע כשיצאתי עם אהוב ליבי לטיול רומנטי ברחובות המושלגים.

מהבוקר הוא לחץ שנצא לטיול. "עוד מעט, מה דחוף?" שאלתי "הרי יש לנו את כל היום".
-"נו יאללה יפה שלי, בואי נצא" הוא ביקש שוב ושוב, אבל אני העדפתי לראות בפעם המי יודע כמה 'השטן לובשת פראדה', וכך רק לקראת צהריים, כשהשלג הפסיק לרדת, יצאנו הוא ואני לטיול.   

"את אוהבת אותי?" הוא שאל כשעצרנו מול כיכר דניה, מסתכלים על הילדים נלחמים בכדורי שלג "כן, אהובי'לה, ברור שכן" אני אומרת. אני רואה שהוא לחוץ ולא מבינה מה יש לו "את באמת אוהבת אותי?" -"ברור אהובי שלי" אני אומרת ומחבקת אותו. מה קורה? אולי הוא חולה חס וחלילה? הפסיד כסף? מנהל רומן? חוזר לארגנטינה? הולך להצביע לבנט?! כבר עדיף רומן... אבל ברצינות, מה קורה לו?

"תכננתי להגיד מיליון דברים אבל לא יוצא כלום..." הוא אומר ומוציא קופסת קטיפה שחורה, קטנה, מרובעת, מושלמת. הלב נעצר לי. לא יודעת איך לא מתתי בו במקום. כן, נכון, רמזתי לו, פה ושם, בעדינות תקיפה, שסבתוני לוחצת שנתחתן לפני מותה, אבל בכל זאת, לא ציפיתי לזה. לא ציפיתי שיזכור את החנות בה מוכרים תכשיטים עתיקים עליה סיפרתי לו לפני יותר משנה "המוכרת אמרה שהיא בת מאה חמישים שנה" הוא מספר לי "רציתי לקנות לך טבעת ישנה- כי אמרת שאת אוהבת את הדברים האלו".      

אחרי השוק הראשוני, התחלתי לבכות כמו פסיכית. "הייתה לי תכנית שלמה" הוא מספר לי "שנלך למסעדה ורקדנית בטן תביא לך את הקופסה. אבל בסוף ראיתי את השלג- וחשבתי ששום דבר לא יהיה יותר יפה מזה". איזה נשמה שלי הארגנטינאי הזה. "טוב שהלכת על השלג" אמרתי לו עוד אני מנגבת את דמעותיי הראשונות (אבל אלוהים יודע שלא האחרונות) כאישה מאורסת "רקדניות בטן לא צריך עכשיו, כבר יהיו לנו מספיק מהן בחינה".

מאז עברו קצת יותר משבועיים ובהם הספקתי ללמוד שלהיות מאורסת זה לא רק תואר, אם כי מקצוע של ממש: העבודה שלי, הלימודים, הגשות סוף סמסטר- החיים עצמם, הפכו ללא יותר מחלטורה צדדית, כזאת שמתפנים אליה לדקה פה, דקה שם, כשנוצר חלון הזדמנויות של פנאי מעיסוקי העיקריים הלא הם- חגיגות האירוסין, ותכנון החתונה.

כוסיות יין, וויסקי, שמפניה, וערק - מורמות שוב ושוב לחיי האהבה. המרוקאים חוגגים בקולולולו והארגנטינאים- בשבילם זאת לא חגיגה אם לא שוחטים איזו פרה. הפייסבוק כמרקחה: על הוול מיליון ברכות ובצדי המסך- פרסומות לשמלות כלה "עיצובים שכולם רומנטיקה", "שמלות מעצבים בחמשת אלפים שקלים בלבד"... אח, אני מוצאת את עצמי חושבת בנוסטלגיה על הימים ההם- כשפייסבוק עוד הציע לי רק לינקים לאתרי היכרויות, לחדרי כושר, ולניתוחי אף.

גם אני נכנסתי לסחרחרה: כמו כל כלה לעתיד שמכבדת את עצמה, הכרזתי מלחמה על חמישה קילו סוררים- ונרשמתי לשומרי משקל. אמא שלי ערכה רשימה- קטנה, קומפקטית, רק את מי שחייב, היא צמצמה המון, לא סיפור, מאתיים איש מהצד שלה. והמשפחה של דוד? החברים שלו? ושלי? ואנשים מהעבודה.... בלי למצמץ אנחנו ב-400 ראש. איך יוצאים מזה ראש?

ככה מצאנו את עצמנו מתגלגלים לתענוג הבלתי מעורער- חיפוש גן אירועים, או אולם, או רחבה, או כל מקום אחר לערוך בו חתונה.

אלוהים, אם רק היה לי שקל בכל פעם שראיתי חופה מצופה בבד לטקס לבן, ורק חצי שקל על כל עמוד פרספקס מואר באור סגלגל... הייתי רוצה לומר שאז הייתי יכולה לשלם על החתונה שלי, אבל על מי אני עובדת?

לא ברור באיזה הגיון כלכלי מעוות נוצר המצב שבו ארוחה במסעדת גורמה, עם יין וקינוח- תעלה פחות ממנה ממוצעת לאדם בחתונה.

ומילא המחיר, הבעיה האמתית היא שאני אחת מהפריירים האלו שאשכרה השקיעו ארבע שנים מחייהם ללמוד ולהתעמק בתחום הזה שנקרא "עיצוב"- מילה שבעולם החתונות סובלת מהנמכה משוועת.

עיצוב הוא הדבר שמכיל את התרבות שלנו, את הפיתוחים הטכנולוגיים של זמננו, מייצר הזדמנות לאינדיבידואליזם אך גם לשייכות, ומציע דרך טובה יותר לחיות את חיינו. עיצוב לכל הפחות אמור להכיל תפיסה אסתטית חדשה, מתוחכמת, מעניינת, ולא נר עגול בתוך קערה אובלית עם פרחים מיובשים סביבו.

זה לא עיצוב, זה סתם עצוב.    

אולי נעזוב את הכול וניסע לקפריסין? אבל מה, נחגוג בלי בני הדודים? סבתוני תשתגע, בקושי לסופר היא מצליחה ללכת, איך נגרור אותה עכשיו לארץ זרה... היא לא מדברת אנגלית- מכל הטקס היא לא תבין מילה. וכל החברים שלנו, מה אתם? חייבים לערוך מסיבה, אני רוצה לחגוג, לחגוג בגדול, לעשות את המסיבה של הלייף.    
לפני כמה ימים מצאתי את עצמי נזכרת בחתונות של פעם- באולמות הזהב והמראות בתלפיות. פסלי ברבורים ממרגרינה, משקאות בצבעים ביו-כימיים וארמונות שמפניה מקשטים כל פינה, שושבינות שמחלקות סוכריות דרז'ה לאורחים- מה היה רע בעצם?

כל הילדות שלי ביליתי בחתונות כאלו. לא סתם ביליתי, לקחתי בהן חלק פעיל-  מגיל חמש עד גיל שתיים- עשרה הייתי שושבינה בעשרות חתונות משפחתיות. כל שני וחמישי עליתי על מדי סאטן תחרה. אבל בגיל שתיים עשרה נאלצתי לפרוש כי כבר לא מצאנו שמלות שושבינה במידה שלי יותר. בחתונה האחרונה, של ויוי דודה שלי, כבר רואים את תחילת הסוף- השמלה מגיעה לי עד השוקים. שמלת שושבינה "מידי" (לא מקסי ולא מיני), נגיעות של פלומה באזור שמעל השפה העליונה נתנו אותותיהם. לעולם אני לא אסלח לאמא שלי שלא טיפלה במשבר בזמן- ונתנה לי לסיים את קריירת השושבינות שלי בשמלה צפופה, קצרה, ועם שפם.

בהסתכלות אחורנית אני מבינה שהן כנראה לא היו שיא הטעם הטוב, החתונות ההן ב"יהלום שבכתר". אבל עכשיו, במבט לאחור, אני זוכרת אותן כחתונות שמחות נורא.

אז אולי גם היום, למרות ה"ריהוט האלטרנטיבי", ה"בר האקטיבי", והמחיר המסיבי, נזכור, אחרי שהכול ייגמר, בייחוד את השמחה.  

בינתיים עוד לא מצאנו אולם, כך שעדיין אין סוף טוב לסיפור, אבל האמת? אולי לא צריך סוף טוב- כי כבר עכשיו טוב. אין לי מושג איפה נתחתן, מתי, ואיך זה יהיה, אבל אנחנו מאוהבים, כך שהדבר הכי חשוב כבר קרה.

ובעצם, בחתונה אין אף פעם "סוף טוב"- כי זאת בהכרח, ותמיד, רק ההתחלה.